אילנה היא בעלת חברה לנגרות. החברה החזיקה חשבון בבנק, שבאמצעותו ניהלה את עסקה. הבנק איבד 12 שיקים מתוך שיקים שאילנה הפקידה בחשבון החברה, אשר סכומם כ- 60,000 ₪. הבנק לא זיכה את החשבון בסכומי השיקים שאיבד ואף לא פיצה את אילנה ואת החברה על איבוד השיקים. מה שהבנק עשה: נתן לאילנה מכתבי התחייבות שלו, על מנת שתוכל לבקש ממושכי השיקים לתת לחברה שיקים חדשים במקום אלה שהבנק איבד (כתב התחייבות כזה נקרא “כתב שיפוי”, ובו מתחייב הבנק לפצות את מושך השיק אם מישהו ימצא את השיק המקורי, שהבנק איבד, ויתבע ממושך השיק לשלם בכפל את סכום השיק).
לאחר זמן הגיש הבנק תביעה נגד החברה ונגד אילנה, כיוון שהחברה לא עמדה בפירעון הלוואה שהבנק נתן לה. אילנה טענה שהיה על הבנק לזכות את חשבון החברה בסכומי השיקים, שהוא עצמו איבד. עוד טענה שאלמלא איבד הבנק את השיקים שהפקידה בחשבון החברה, לא היתה החברה נזקקת כלל להלוואה. על כן טענה אילנה שיש לקזז את סכומי השיקים הללו מהסכום של תביעת הבנק. מנגד טען הבנק, שכתבי השיפוי שנתן לאילנה הם תחליף מספק לשיקים שאבדו, כיוון שהם מאפשרים לאילנה לדרוש ממושכי השיקים לתת שיקים מחליפים לאלה שאבדו, והנטל לעשות זאת מוטל עליה.
אילנה אמנם פנתה אל מושכי השיקים, אך הם סירבו (כמובן) לתת שיקים חדשים מבלי לקבל בחזרה את השיקים המקוריים שאבדו. יש לציין שבפקודת השטרות (החוק שמסדיר, בין היתר, שיקים), יש סעיף שמחייב מושך שיק לתת שיק מחליף, במקרה של אובדן השיק המקורי, בתנאי שקיבל “כתב שיפוי” (והבנק אמנם נתן כתבי שיפוי). למרות זאת סירבו מושכי השיקים לתת שיקים מחליפים, וידה של אילנה לא השיגה להגיש כנגד כל אחד מהם תביעה משפטית על מנת לחייב אותו לתת שיק מחליף בהתאם לחוק. כידוע, גם כאשר יש פתרון משפטי, מימושו הוא יקר מאד, ולאנשים רבים אין אמצעים לעשות זאת.
בית משפט השלום דחה את טענותיה של אילנה וקיבל את טענת הבנק, שכתבי השיפוי הם תחליף מספק לשיקים שאבדו. על כן דחה בית המשפט את דרישתה של אילנה לקזז את סכומי השיקים הללו מסכום התביעה של הבנק כנגדה. אילנה ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, אך הוא דחה את ערעורה.
אילנה לא ויתרה וערערה לבית המשפט העליון. שלוש שופטות של בית המשפט העליון קיבלו את ערעורה פה אחד. הן קבעו שהבנק חב כלפי לקוחו חובה מוגברת של אמון ושל הימנעות מרשלנות. כשמפקיד הלקוח שיק בחשבונו, הבנק אחראי לשמור על שיק זה ולגבותו לטובת הלקוח. העובדה שיש אפשרות לתבוע ממושך השיק לתת שיק חלופי במקרה של אובדן, אין בה כדי לפטור את הבנק מאחריותו לשיק שאיבד, ועל כן אין די בכתבי השיפוי שנתן הבנק לאילנה כדי לפטור אותו מאחריות לאובדן השיקים. “פערי הידע, המיומנות והמשאבים בין הבנק ללקוח מצדיקים הטלת חובות מוגברות ופיקוח על הבנקים שיבטיחו הגנה נאותה ללקוח”, אמר בית המשפט. במקרה זה, כאשר הבנק הוא שאשם באובדן השיקים, אין לאפשר לו לצאת פטור על ידי הוצאת כתבי השיפוי בלבד, באופן שהטיל על אילנה את העלויות שכרוכות בהשגת שיקים מחליפים ממושכי השיקים. על כן ביטל בית המשפט העליון את פסקי הדין של בתי המשפט שתחתיו והטיל על הבנק את האחריות לאובדן השיקים.