בית המשפט לתביעות קטנות נודע כבית המשפט להגנת הצרכן. כאשר ספק אינו מספק את המוצר או את השירות שרכשנו ושילמנו עבורו – יכול הצרכן לתבוע בתביעה קטנה את תיקון המעוות, בעלות מינימלית של ההליך ומבלי לשכור שירותי עורך דין.
לפעמים מנסה הספק לחמוק מאחריות על ידי כך שהוא מסתתר מאחורי גוף משפטי – “חברה בע”מ”. המשפט מכיר בחברה כאישיות משפטית נפרדת מהאדם הפיזי שהוא בעליה. לעיתים איננו מודעים לכך שמי שמכר לנו מוצר או שירות אינו המוכר האדיב והחביב שפגשנו בחנות או בטלפון, אלא “חברה בע”מ”. כאשר אנו מתלוננים על הפגם במוצר או בשירות, ולעיתים אף על אי-אספקתו כלל, משיב המוכר: “זה לא אני, זו החברה, פנו אליה”. אך אבוי! מהחברה אין תשובה, והיא כנראה נסגרה או נעלמה. מה עושים?
כך אירע לבני הזוג גולדשטיין, שרכשו בשנת 2008 סלון עור יוקרתי בחנות רהיטים בנתניה. לאחר מספר חודשים החל העור בצידי הספה להתקלף. בחנות הבטיחו לטפל בתיקון הספה אך לא עשו דבר. בני הזוג גולדשטיין הגישו תביעה קטנה כנגד החברה בעלת החנות. נערך הליך גישור שבו השתתף מטעם החברה אדם בשם שי. בסיום הגישור נחתם הסכם, שקיבל תוקף של פסק דין, ולפיו התחייבה החברה להחליף, תוך זמן נקוב, את ריפוד העור בכל רהיטי הסלון. גולדשטיין “רדפו” אחר החברה, על מנת שתבצע את פסק הדין, אך לשווא. חנות החברה בנתניה נסגרה, והם הופנו לחנות בחיפה, אך למרות מספר נסיעות שלהם לחיפה, החברה לא ביצעה את שהתחייבה.
חלפו כשלוש שנים מאז רכישת הסלון, ובני הזוג גולדשטיין נותרו עם סלון מתקלף וטרטורים רבים, ללא ישועה. הם הגישו תביעה נוספת, בגין הפרת הסכם הגישור. הפעם הוגשה התביעה כנגד החברה וגם כנגד נציגה שי, שנכח מטעמה בהליך הגישור ואף חתם על הסכם הגישור שקיבל תוקף של פסק דין. שי טען שהוא היה רק עובד שכיר בחברה, ואינו אחראי לאי ביצוע פסק הדין על ידה. לפיכך הוסיפו גולדשטיין לתביעה את בעלי המניות של החברה, ערן ואהוד עצמון. מבין השניים התייצב בבית המשפט רק ערן (את אהוד לא הצליחו לאתר). ערן טען שהעסקה נעשתה עם החברה, ולא אתו, כבעל מניות, באופן אישי, ולכן ניתן לחייב רק את החברה לפצות את התובעים, אך לא אותו אישית (זה הוא עניין ההפרדה בין האישיות המשפטית של החברה לבין האישיות המשפטית של האדם הפיזי, שהוא בעל מניות בחברה).
ערן אישר את טענתו של שי, שהוא היה רק עובד שכיר בחברה, ואישר ששי ייצג את החברה, באישורו של ערן, בהליך הגישור שבו נחתם ההסכם שהופר. במצב כזה, אין בסיס לחייב את שי לפצות את גולדשטיין.
עוד הסתבר שהחברה כבר אינה פעילה, וכמובן שאין לה כל נכס או כסף. ערן הסכים, שמגיע לגולדשטיין פסק דין נגד החברה, שיחייב אותה לפצותם, אך מה יועיל להם פסק דין כזה, כאשר מהחברה אין ניתן לגבות דבר? האם ניתן בכל זאת להטיל על ערן, אישית, אחריות להפרת ההתחייבות כלפי גולדשטיין?
על שאלה זו השבתי בפסק הדין בחיוב, על בסיס אחריותו האישית של ערן, כמנהל החברה, כלפי לקוחותיה. אחריות זו אינה שוללת ואינה מחליפה את אחריותה של החברה, אלא נוספת עליה. כמנהל החברה – במיוחד בחברה משפחתית אינטימית – חלה על ערן חובה אישית לדאוג לכך שהחברה תבצע את החלפת ריפוד העור בריהוט, כפי שהתחייבה בהסכם הגישור. בהזניחו את חובתו זו גרם ערן נזק לגולדשטיין, ואינו יכול לחמוק מאחריותו האישית לנזק זה על ידי הסתתרות מאחורי ה”מסך” של החברה. לכן חוייב גם ערן, באופן אישי, לפצות את גולדשטיין בהחזר מלא של סכום הרכישה, בתוספת פיצוי על ההוצאות והטרחה שנגרמו להם.
גולדשטיין נאלצו אמנם לטרוח רבות ולהמתין מספר שנים, עד תום ההליכים בתביעות הקטנות שהגישו, אך בסופו של דבר לא הצליח האדם שהסתתר מאחורי ה”חברה בע”מ” לחמוק מאחריות.
עניין שמטריד רבים באופן יומיומי הוא הודעות “ספאם” של חומר פרסומי, שמגיעות למייל או לנייד שלנו שלא בהסכמתנו. על מנת למנוע זאת קבע המחוקק – בסעיף 30 א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ”ב – 1982 – איסור לשגר הודעות כאלה ללא הסכמה מפורשת, מראש ובכתב, של הנמען. הפרת איסור זה מהווה הן עבירה פלילית והן עוולה נזיקית (כלומר, פגיעה שבגינה רשאי כל נפגע לתבוע פיצויים). בחוק אף ניתנה סמכות לבית המשפט לפסוק פיצויים בסכום של עד 1,000 ₪ בשל כל “ספאם” עם הודעת פרסומת. אולם כמו במקרים אחרים, משגרי הודעות הספאם אינם “נבהלים” מהמחוקק וממשיכים בשלהם. לכן, ההצלחה במלחמה נגד הודעות הספאם מותנית באכיפה נמרצת של הוראות החוק. אדם בשם יהונתן ארד הגיש תביעה קטנה נגד חברת מנקס אונליין טריידינג בע”מ בשל כך ששלחה לו הודעת ספאם מבלי לקבל את הסכמתו כנדרש בחוק. ארד היה אחד משישים תובעים כנגד חברה זו. בית המשפט לתביעות קטנות קבע שכל שישים התביעות מוצדקות, אך פסק פיצוי רק לשלושים מתוך שישים התובעים. הסיבה: שלושים תובעים, ובהם ארד, הסתייעו לצורך הגשת התביעה הקטנה בחברה בשם “ספאם אוף”. בית המשפט מצא טעם לפגם בהסתייעות בחברה זו, ולכן שלל מאותם תובעים את הפיצוי, למרות שזכו בתביעתם. עשרים ותשעה מהתובעים הללו הרימו ידיים ולא ערערו על פסק הדין. ניתן להבין אותם בנקל: הגשת בקשה לרשות-ערעור לבית המשפט המחוזי מצריכה כבר לשכור שירותי עורך דין וכרוכה בעלויות נוספות, וכל זאת – בשל הודעת ספאם? אבל היה אחד, יהונתן ארד, שנכנס ל”פרנציפ” והחליט להיאבק. הוא הגיש בקשת רשות-ערעור לבית המשפט המחוזי, אך בית משפט זה דחה את תביעתו וקיבל את קביעתו של בית המשפט לתביעות קטנות, שההסתייעות בחברת “ספאם אוף” גורמת לריבוי תביעות בשל הודעות ספאם ולעומס על בתי המשפט, ולכן מוצדק לא לפסוק פיצוי לתובע שנעזר בה. ארד לא ויתר ולא אמר נואש, אלא המשיך במעלה הסולם וביקש רשות ערעור מבית המשפט העליון. מעטים מאד המקרים שבהם עניינה של תביעה קטנה מגיע עד בית המשפט העליון, ומעטים אף יותר המקרים שבהם בית המשפט העליון פוסק “180 מעלות” הפוך מפסיקתן של שתי הערכאות שתחתיו. אך במקרה שלנו הצליח ארד הנחוש להגיע להישג זה. בית המשפט העליון מזכיר בפסק דינו ש“הרציונל שביסוד הקמת בתי המשפט לתביעות קטנות … מבוסס על הקשיים העומדים בפני “האזרח הקטן” למצות את זכויותיו בהליכים משפטיים רגילים”; וש“התכלית המרכזית והראשונה במעלה והיא פתיחת שערי בית המשפט לאזרח הקטן למיצוי זכויותיו”. עוד דחה בית המשפט העליון אחד הנימוקים של בית המשפט לתביעות קטנות ושל בית המשפט המחוזי לאי-פסיקת הפיצויים לארד, והוא: שריבוי התביעות בגין ספאם יוצר עומס על בתי המשפט. בית המשפט העליון ציין שמהסמכות על פי החוק, לשקול שיקולים שונים לגבי פסיקת הפיצויים בגין ספאם, “לא נובע שבית המשפט רשאי לדחות תביעות שהוכחו בנימוק שתביעות אלה מטילות עומס על בתי המשפט”. הסוף הטוב: בית המשפט העליון קיבל את ערעורו של ארד על כך שלא נפסקו לו פיצויים בגין הודעת הספאם ופסק לזכותו את הפיצוי המרבי על פי החוק, בצירוף הוצאות המשפט.
הבאתי כאן שני סיפורים על עניינים שאנו נתקלים בהם בחיי היומיום, אשר המסלול של תביעות קטנות נועד לפתור. בחלק מהמקרים מסתבר שהתביעה אינה כה “קטנה”, ושנדרשים סבלנות, עצבים חזקים ובית משפט עם “ראש פתוח”, כדי להצליח במאבק.
