“שומר פיו ולשונו – שומר מצרות נפשו” [משלי כ”א, 23]
בעידן הפייסבוק מילים “נשפכות” בקלות, ותוך שנייה נקלטות ברחבי הרשת. לכן עלינו להיזהר עד מאד, לבל נשפוך מילים, ללא מחשבה יתרה, ולאחר מכן ניתבע לשלם פיצויים בגין לשון הרע לאדם שנפגע מדברינו.
יערה (שם בדוי), סטודנטית למשפטים, היתה חברה בקבוצה בפייסבוק, שיצאה כנגד הטרדות מיניות והחפצה של נשים (המקרה אירע לפני כעשר שנים, טרם me too). אריק (שם בדוי), איש הייטק, השתייך לקבוצת גברים שהיתה בעלת עמדה רעיונית נוגדת ולא ראתה פסול בהתבטאויות בעלות אופי מיני כלפי נשים, ואף לא בהחפצתן.
אריק “חדר” אל קבוצת הפייסבוק כמשתתף “לעומתי”, על מנת להציג במסגרתה דעות מנוגדות לאלה של חברי הקבוצה. הוא עשה זאת כיוון שסבר שעמדתם של חברי הקבוצה פוגעת בחופש הביטוי ומהווה “משטרת מחשבות”, ועל כן יש לתת ביטוי לקול הנוגד. למשל, אריק כתב שבחור שמקיים יחסי מין עם בחורה אינו פוגע בה ואינו “רוצע את נפשה”, כפי שטענו חברי הקבוצה, אלא הוא בסך הכל “עוסק בספורט מענג (בתקווה) לשני בני הזוג”. מטבע הדברים, התעוררו ויכוחים לוהטים בין חברי הקבוצה לבין אריק, שהתנהלו בפוסטים במסגרת קבוצת הפייסבוק.
בחילופי הדברים הללו כתבה יערה אל אריק – במסגרת “קיר” בפייסבוק שגלוי לכל חברי הקבוצה – שהדעות שהביע מעידות על כך שהוא גם אנס. וכן: “אין לי ספק שאנסת לאורך חייך. אתה אדם טיפש ונחות”. אריק דרש מיערה להסיר פרסום זה ולהתנצל, שאם לא כן ינקוט נגדה צעדים משפטיים. יערה השיבה שאין לה על מה להתנצל, כיוון שדעתה עליו נובעת ישירות מהדעות שהביע ומהויכוחים ביניהם.
אריק קיים את אזהרתו והגיש כנגד יערה תביעה לפיצוי בגין פרסום לשון הרע. בהגנתה טענה יערה שכאשר ייחסה לאריק מעשי אונס, היא לא התכוונה לאונס במובנו הפלילי המקובל, אלא למעשה שכינתה “אונס אפור”, כלומר: הגבר אינו כופה עצמו בכוח על האישה, אך הוא מפעיל אמצעי פיתוי ולחץ שמחלצים ממנה הסכמה לקיום יחסים, שאיננה הסכמה “אמיתית”. עוד טענה יערה, שאריק ידע שהיא מתכוונת לאונס “אפור” ולא לאונס “פלילי”, ולכן יש לדחות את תביעתו, שבה הציג את הפרסום הפוגע כאילו ייחסה לו יערה אונס “פלילי”. אריק טען שהפרסום של דברי יערה – שהטיחה בו שהוא אנס, וכי ביצע מעשי אונס – והתגובות לפרסום זה, גרמו לו בושה רבה בפני מעסיקו ובפני חבריו. עוד טען שפרסום זה הופיע עם הקשת שמו ב”גוגל” ועם כניסה לכרטיס הפייסבוק שלו, דבר שגרם לו פגיעה קשה. אחיו של אריק העיד במשפט, שעם הקשת שמו של אריק ב”גוגל” הופיעו דברי ההשמצה של יערה ואף תצלומים של אריק ושל יערה. עוד העיד שראה גם שתי תגובות, שבהן תואר אריק כ”אנס בפועל ובאופן סדרתי ומתמשך”. עינינו הרואות: הפרסום חסר הגבולות בפייסבוק, והתגובות של קוראים, שאף הן חסרות גבולות, הפכו את אריק לאנס סדרתי ובאופן מתמשך.
דברי יערה על היותו של אריק אנס, ושללא ספק ביצע מעשי אונס, הם בגדר “לשון הרע”, לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ”ה – 1965, גם אם כוונתה היתה לאונס “אפור”, כפי שכינתה אותו. יש הבדל רב בין הבעת דעה, במסגרת ויכוח או אחרת, שהיא לגיטימית ובדרך כלל מוגנת במסגרת חופש הביטוי; לבין ייחוס לאדם ספציפי – כעובדה – שביצע מעשי אונס (לרבות אונס “אפור”), או מעשים של גניבה, תרמית וכד’. קיבלתי את תביעתו של אריק ופסקתי לו פיצוי בסך 25,000 ₪.
מספר הרהורים עולים ממקרה זה: יערה ואריק, שניהם צעירים משכילים ונורמטיביים. הם מעולם לא נפגשו פנים אל פנים וכלל לא הכירו זה את זו. במסגרת “יחסי הפייסבוק” ביניהם התייחס כל אחד מהם ל”פנים קבוצתיות”, לסיסמאות. בעידן החברתי כיום, מערכות יחסים רבות הן בעלות אופי כזה, ולא יחסים אישיים עם אדם בשר ודם. שיח-פייסבוק כזה, והיקף התפוצה של המתפרסם שם, עם אפקט הרסני של “כדור שלג”, העמידו את שני הצעירים הללו זה מול זו, בהליך משפטי טעון ומיותר, שנולד רק בגלל “להט נעורים” והעדר מעצורים למילים.
מקרה אחר: קצין משטרה בשם ארגמן הזמין טכנאי מזגנים בשם כליפה לבצע בביתו התקנה של מזגנים. כליפה ביצע את העבודה ביחד עם בנו. בשלב כלשהו הפסיקו השניים את העבודה, טרם סיומה, ולדבריהם – אמרו לארגמן שישובו למחרת להשלים את העבודה. ארגמן שלח לכליפה מייל, שבו דרש שישלים את העבודה (בכך אין כל פגם); אולם לאחר 14 דקות בלבד – בטרם היתה לכליפה הזדמנות להגיב – פרסם ארגמן בפייסבוק פוסט, שבו טען שכליפה זנח את העבודה באמצע, שהוא (ארגמן) התחנן אליו שישלים את העבודה, אך כליפה סירב להשלים את ההתקנה ואף הותיר בביתו מנוע של מזגן שלא פינה. ארגמן חזר על דברים אלה בפרסום נוסף בפייסבוק ואף בפרסום ב”דפי זהב”. בשל הדברים הללו הגיש כליפה כנגד ארגמן תביעה בגין לשון הרע.
מעדויותיהם של השניים בבית המשפט עלה, שכליפה אמנם אמר לארגמן, שישוב למחרת להשלים את העבודה, אך ארגמן הגיע למסקנה שהוא משקר. הרקע למסקנתו זו של ארגמן היה ככל הנראה שיחה שהתנהלה במהלך ביצוע העבודה, וממנה עלה שבנו של כליפה אינו משרת בצבא בשל מצבו הרפואי. ארגמן התרשם, שכליפה ובנו מרמים את הצבא, ומכאן הסיק שהם רמאים מובהקים, וודאי ירמו גם אותו. על כן הזדרז ארגמן להפיץ את דיבתו של כליפה בפייסבוק.
בית המשפט ציין בפסק הדין שלא היה לארגמן כל מידע על מצבו הרפואי של הבן, ולא היתה לו זכות “לשפוט” את כליפה ובנו. על כל פנים, לא היה כל בסיס עובדתי למסקנתו, שהשניים הם רמאים, וודאי שלא רשאי היה לפרסם כנגד כליפה דברי דיבה שאינם אמת, אשר הציגו את כליפה כבעל מקצוע רמאי, שפוגע בלקוחותיו. ארגמן טען שהוא היה נתון בסערת רגשות, אך כמובן שאין בכך כדי להכשיר פרסום לשון הרע. בית המשפט חייב את ארגמן לפצות את כליפה בסכום של 24,000 ₪.
ארגמן כשל בשגיאה דומה לזו של יערה: מתוך כך שנוצרה אצלו דעה שלילית על יחסם של כליפה ובנו לשירות בצבא, שהיה יקר לליבו, הוא הגיע ל”מסקנה” – עובדתית כביכול – שכליפה הוא רמאי, ושהוא משקר לו בהבטחתו לחזור למחרת לסיים את העבודה. ככל שארגמן היה נוצר מסקנה זו בליבו, או אפילו מטיח אותה בפניו של כליפה בלבד, ולא “בפומבי” כפי שעשה, לא היה מחוייב לפצות את כליפה בגין לשון הרע. אך משהזדרז ארגמן ובחר ב”קיר” הפייסבוק כדי לתלות עליו את מודעת-ההשמצה, הוא חשף עצמו לחיוב בפיצויים לכליפה.
המקרים שהבאתי כאן הם שתי דוגמאות מתוך פסקי דין רבים, שבהם חוייבו המשמיצים-קלי-הלשון בפייסבוק לשלם פיצויים למי שנפגע מלשון הרע שפרסמו עליו שם, מבלי לתת את הדעת על ההשלכות של אותו פרסום שנעשה ב”קלות בלתי נסבלת”.
תמצית מידע:
“לשון הרע” מוגדרת בחוק איסור לשון הרע, התשכ”ה – 1965 כדבר שפרסומו עלול להשפיל אדם או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות שמיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו, בעסקו או במקצועו; לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו.
“פרסום”, לעניין לשון הרע, הוא פרסום בכל אמצעי שהוא, שהיה מיועד לאדם פרט לנפגע (כלומר: המושמץ) עצמו, או שבוצע בכתב, באופן שעשוי היה להגיע לאדם אחר פרט לנפגע.
