מאת: יעל קלוגמןפורסם בתאריך

בית המשפט לתביעות קטנות, כשמו כן הוא, נועד לדון בתביעות “קטנות”. הסכום המרבי לתביעה קטנה עומד כיום על סך 33,500 ₪, והוא מועלה מידי פעם.

עבור אנשים רבים, סכום זה, או אפילו חלק ממנו, אינו “קטן” כלל ועיקר, ועל כן חשוב להם להביא את עניינם לפני בית המשפט, גם כשמדובר בסכום יחסית קטן.

ניהול תיק בבית המשפט נחשב כ”עניין לעשירים”: שכר הטרחה שגובים עורכי הדין הוא גבוה, יש עלויות נוספות של אגרת המשפט, הפסד ימי עבודה, ולעיתים נדרשת חוות דעת של מומחה, שאף היא יקרה. הצד שמפסיד מחוייב, בדרך כלל, לשלם לצד השני את כל ההוצאות הללו, שבהן יישא נוסף על הוצאותיו-שלו.

כמו כן, הליך בבית המשפט אורך זמן רב, בשל העומס על בתי המשפט. אנשים שאין להם “אורך נשימה” כלכלי, או אפשרות למימון-ביניים, נרתעים – ובצדק – מפני הסיכון שלמרות שהצדק בסכסוך הוא עמם, הרי עד שהצדק יצא לאור, הם ייאלצו לשאת, לאורך תקופה ממושכת, בהוצאות ובהפסדים באין מכסה. לכן נמנעים אנשים רבים מהגשת תביעה לבית המשפט, גם כאשר ספק של מוצר או שירות, או בעל מקצוע, לא סיפק להם את המוצר או השירות כפי שהתחייב.

לכך בדיוק נועד בית המשפט לתביעות קטנות: “מוסד התביעות הקטנות נועד לסייע לאזרח ולצרכן הקטן, ולמעשה לכל אדם אשר חש כי נגרם לו אי-צדק, אלא שבשל הקשיים הכרוכים בפנייה לבתי המשפט האזרחיים הרגילים, אינו יכול או אינו מעוניין להביא את עניינו דרך צינורות השיפוט המקובלים” (דברי כב’ השופט ד. לוין באחד מפסקי דינו).

בית המשפט לתביעות קטנות שוכן בבית משפט השלום, כמעין מחלקה מיוחדת. בית המשפט לתביעות קטנות שונה מבית משפט אזרחי “רגיל” במספר עניינים חשובים:

  1. הגבלת סכום התביעה (כפי שצויין, עד 33,500 ₪ נכון להיום).
  2. רק “יחיד” יכול להגיש תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות. גוף מסחרי כמו חברה בע”מ אינו יכול להיות תובע בבית משפט זה, אלא רק נתבע (עם זאת, חברה שהוגשה נגדה תביעה יכולה להגיש “תביעה שכנגד”, שבה היא התובעת).
  3. אגרת התביעה נמוכה: בין 50 ₪, לתביעה ע”ס 5,000 ₪ ומטה, לבין  360 ₪ לתביעה בסכום המרבי האפשרי. זו אגרה נמוכה בהרבה מהאגרה שנדרשת בתביעה אזרחית “רגילה”.
  4. אפשר לתבוע בתביעה קטנה סכום כסף, או צו “צרכני”: החלפת מוצר או תיקונו, או ביטול עסקה (למשל, אי אפשר לתבוע בתביעה קטנה מתן צו שמורה לשכן להרוס מבנה שפולש לשטחך).
  5. בבית המשפט לתביעות קטנות אין ייצוג על ידי עורך דין, אלא ברשות מיוחדת של בית המשפט. הוצאת עורך הדין מאולם המשפט חוסכת באופן ניכר בעלויות. (רבים שוכרים שירותיו של עורך דין על מנת שיכין עבורם את כתב התביעה או את כתב ההגנה בתביעה הקטנה, אך שירות זה זול מניהול ההליך על ידי עורך הדין. מובן שהצדדים בתביעה קטנה יכולים לערוך בעצמם את כתבי הטענות שלהם, ואין “חובה” להסתייע לשם כך בעורך-דין).
  6. בית המשפט לתביעות קטנות משוחרר מדיני הראיות ומסדרי הדין שמחייבים בית משפט בהליך רגיל, ועליו לפעול “בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה” (סעיף 62 (ב) לחוק בתי המשפט).                 

עניין זה הוא בעל חשיבות רבה לאנשים מן השורה, שאינם משפטנים ואינם מתמצאים בדרישות הפרוצדוראליות הרבות שבהליך משפטי רגיל, ובדרישות של דיני הראיות.

  1. בית המשפט לתביעות קטנות רשאי לא לדון בתביעה במסגרת של תביעות קטנות, אלא להעבירה לדיון בבית משפט השלום, דבר שמבטל כמובן את היתרונות שנמנו קודם. בית המשפט רשאי לעשות זאת בשני מקרים:

1). אם מצא שהדיון בבית המשפט לתביעות קטנות אינו מתאים לתביעה שהוגשה (למשל: אם נושא התביעה מורכב ודורש עבודה משפטית; אם נדרשות חוות דעת של מומחים וחקירתם; אם נדרשת שמיעה של עדים רבים; וכד’). אפשר שבית המשפט יציע לצדדים הליך גישור, ללא תשלום.

2). אם התובע כבר הגיש אותה שנה, באותו בית משפט, יותר מחמש תביעות קטנות.

 

דוגמה אמיתית למקרה 1):  לפני שנים רבות, כשדנתי כשופטת בתביעות קטנות, הגיעה אלי תביעה של בני זוג מאחד המושבים, שמכרו את נחלתם לקונים כעשר שנים קודם לכן. חלפו כעשר שנים, ובמושב חולקו לבעלי הנחלות סכומי כסף שנותרו ממניות “תנובה” לאחר שהתפרקה. התובעים טענו שבשל זכות-אבות של אבותיהם, ממייסדי המושב, מגיעה תמורת “מניות תנובה” להם, ולא לקוני הנחלה, למרות השנים הרבות שחלפו מאז העברת הבעלות במשק לקונים. הנושא של “מניות תנובה” והזכויות בהן הוא נושא מורכב שדורש עבודה משפטית, אשר שני הזוגות החביבים (המוכרים והקונים) לא יכלו לעשות בעצמם. מאידך, סכום הכסף שבמחלוקת היה קטן יחסית (כ- 14,000 ₪).

הצעתי לצדדים להתפשר. הסברתי להם שמדובר בסוג של מחלוקת, שאינה מתאימה לבירור במסגרת בית המשפט לתביעות קטנות, ושאיאלץ להעביר את התביעה לבית המשפט “הרגיל”.  הסברתי להם שהעלויות של ניהול משפט בעניין “מניות תנובה” בבית משפט השלום יעלו פי כמה וכמה על הסכום שבו מדובר. לצערי, האנשים התבצרו בעניין של “פרנציפ”, והתביעה הועברה לבית משפט השלום. כמצופה, שני הצדדים שכרו שירותיהם של עורכי דין, שמתמחים בענייני המושבים ובעניין “מניות תנובה”; הקונים הגישו נגד המוכרים תביעה נגדית לגבי היטל פיתוח; ומעניין של כ- 14,000 ₪ הגענו לתביעות גדולות ומורכבות. שמיעת הראיות והסיכומים המשפטיים הסתיימה רק כעבור כשנתיים וחצי, ואז חיכה התיק ב”תור” לכתיבת פסק דין מנומק. התוצאה הסופית היתה “תיקו אפס” (מצאתי שכל אחד מהצדדים לא צדק בתביעתו מהצד השני, ושניהם הלכו הביתה, כל אחד עם הפסדיו).

פירטתי דוגמה זו כדי להמחיש מה רב המרחק בין טיעון-לצדק בעניין כזה או אחר לבין דרך החתחתים המשפטית, וכמה כדאי – לפעמים – לסיים את המחלוקת במסגרת הבלתי פורמלית של תביעה קטנה.            

 

דוגמה אמיתית למקרה 2): באחד המושבים היתה מכולת קטנה, שבעליה הרבה למכור למושבניקים בהקפה, תוך רישום סכומי הקניות בכרטסות קטנות, מסוג הכרטסות אשר המבוגרים שבינינו אולי זוכרים. רבים מהקונים במכולת ניצלו את טוב ליבו של האיש, הרבו לרכוש אצלו בהקפה אך מיעטו לשלם את חובם. יום אחד ערך בעל המכולת “סדר פסח” והגיש בבת אחת עשר תביעות קטנות, כנגד עשרה מלקוחותיו שלא שילמו את חובם למרות בקשותיו.

במזכירות בית המשפט היו מוכנים לקבל לרישום רק חמש מתוך התביעות, שזו הכמות המותרת במשך שנה, אך בעל המכולת רצה לתבוע את כספו מכל הקונים החייבים, ולא רק מחמישה מתוכם.

מכסת חמש התביעות בשנה מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט לתביעות קטנות. במקרה זה החלטתי שאין הצדקה למנוע הגשת כל עשר התביעות, כיוון שמדובר למעשה ב”אותו מקרה” כפול עשר, ולא בתובע סדרתי שמטריד את בית המשפט בתביעות רבות ללא הצדקה.

תיארתי מקרה זה, כדי להמחיש שלפעמים גישה של “החוק היבש”, או “ייקוב הדין את ההר”, אינה מתאימה לסיפור האמיתי, ויש צורך ב”פרשנות תכליתית” של הוראות החוק (מושג שטבע כב’ נשיא ביהמ”ש העליון, א. ברק),  על מנת שהמשפט ישרת את החיים האמיתיים.

 

העניין האחרון הוא אפשרות הערעור על פסק דין בתביעה קטנה. על פסק דין כזה אין ערעור בזכות (כפי שיש על פסק דין של בית משפט רגיל), אלא יש לבקש מבית המשפט המחוזי רשות-ערעור, וזאת – תוך 15 ימים מיום מתן פסק הדין.

 

הוראות הדין הרלבנטיות מצויות בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד – 1984 (סעיפים 59 – 67), ובתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל”ז – 1976.

 

בגיליון הבא אכתוב על תביעות אופייניות בבית המשפט לתביעות קטנות ואביא את סיפוריהם של מספר תיקים כאלה.