מאת: יעל קלוגמןפורסם בתאריך

הקורונה היכתה ושינתה בבת אחת את אורח החיים שלנו, את כל המוכר והרגיל. אנחנו מופתעים ודואגים, יותר מהשינוי הקיצוני בהרגלינו החברתיים והכלכליים מאשר מהמחלה עצמה. יש המתבוננים למעלה בחוסר אונים וחשים שמן “כוח עליון” נסתר נחת עלינו לפתע והפך את חיינו על פיהם.

באופן טבעי, עולה שאלת “הכוח העליון” גם בתחום המשפט, שהוא קובץ החוקים והכללים שמסדירים את חיינו מההיבט הכלכלי-חברתי. מה קורה להתחייבויות שנטלנו על עצמנו, ולהתחייבויות של אחרים כלפינו, כאשר נוחת לפתע מן צונאמי בלתי צפוי כזה וכופה עלינו להפסיק לעבוד, לצאת, לקנות, לבלות? האם הקורונה נחשבת גם בעולם המשפט כ”כוח עליון” שמזיז כל דבר אחר? לכך תשובות אחדות, שאינן אחידות, כמו כל דבר שנוגע לקורונה.

אמיר הוא הבעלים של מחסן סחורות חדיש ומשוכלל ששכר באזור תעשייה קרוב לעיר. המחסן מופעל על ידי רובוטים בלבד, באמצעות מרכז בקרה ששוכן במבנה צמוד. אמיר מקבל את הזמנות הסחורה מהלקוחות – בעיקר רשתות שיווק – והמערכת המשוכללת “משדרת” את ההזמנות אל הרובוטים, אשר מצידם מורידים מהמדפים את המוצרים, על פי הרשימות, ומסדרים אותם בסדר מופתי בארגזים המיוחדים לכך. הארגזים הסגורים משונעים אל משאיות שחונות בפתח המחסן. העובד האנושי היחיד הוא נהג המשאית, שסוגר את הארגז שלה לאחר העמסת הסחורה, ומסיע אותה אל הלקוח. המערך הדיגיטלי והרובוטי של המחסן לא הושפע מהקורונה, ואילו הסעת הסחורה אל רשתות השיווק הוכרה כעבודה חיונית. לכן ממשיך המחסן של אמיר לעבוד כרגיל, ואף מעבר לכך, כיוון שבהלת האגירה, ביחד עם חג הפסח, הגדילו את הביקוש לשירותיו. אבל בכל זאת, יש מצב-חירום של קורונה. אמיר שואל: האם במצב כזה עלי לשלם שכר דירה למשכיר המחסן?

שונה מאד מצבה של אורית: כשנתיים לפני פריצת הקורונה היא פתחה חנות של מוצרי נוי יחודיים לבית. את החנות שכרה בקניון קטן ומהודר, שלא היה בו סופרמרקט וגם לא בית מרקחת. מבוקר עד ערב המתה החנות קונים, ובעיקר קונות. אורית העסיקה שלוש עובדות, אשר יחד עמה עבדו במשמרות בשירות הקונים הרבים, בעיצוב התצוגה של הסחורה המשובחת, ברובה מיובאת, וגם בסידור המחסן. זמן קצר לאחר בוא הקורונה ותחילת המגבלות, החליטה הנהלת הקניון לסגור אותו לחלוטין, וכל החנויות שהיו בו שבתו מהיום-למחר. בתוך המכה הכלכלית המוחצת הזאת שואלת אורית, בין היתר: האם עלי להמשיך לשלם את שכר הדירה עבור החנות?

ההיגיון אומר שהתשובה לאמיר צריכה להיות שונה מהתשובה לאורית, וכנראה שכך יהיה.

מעט דברי רקע: בחוקי החוזים יש הוראות שמאפשרות פטור מהתחייבויות בשל “סיכול”, כאשר נוצרו נסיבות שלא ניתן היה לצפותן, ואשר הפכו את קיום החוזה לבלתי אפשרי או לשונה באופן יסודי ממה שהוסכם (הוראה כללית, לכל סוגי החוזים – בסעיף 18 לחוק החוזים [תרופות בשל הפרת חוזה], התשל”א – 1970; והוראה ספציפית לגבי חוזי שכירות – בסעיף 15 לחוק השכירות והשאילה, התשל”א – 1971. יש הוראות בעניין זה גם בחוקים נוספים). בעבר ניתן להוראות הללו פירוש מאד מצומצם. למשל: מלחמה, סגר על השטחים שלא אפשר הגעת פועלים, פגעי מזג אוויר, מחדל של הרשויות במתן היתרים – כל אלה לא הוכרו בפסיקת בתי המשפט כנסיבות שפוטרות מקיום התחייבות חוזית. במשך השנים התרככה פרשנות זו, ובתי המשפט הסיטו את הדגש מעצם האירוע או הנסיבות הקשות והתמקדו בשאלה: מה ההשפעה המעשית שהיתה לאותן נסיבות חריגות על האפשרות לקיים את החוזה. כלומר, יש “לבחון כיצד אירוע בלתי צפוי בנסיבותיו והיקפו, כמו מלחמה, משפיע על החוזה הספציפי” (מתוך פסק דין של כב’ השופטת אגמון-גונן). כאשר שמים את הדגש על הבחינה המעשית של החוזה הספציפי, יש חשיבות רבה לאופן התנהלותם של הצדדים לחוזה, מבחינת תום הלב והשתדלות לקיים את ההתחייבות, למרות הקשיים, או לפחות להקטין את הנזק. כשמתקיימות נסיבות בלתי צפויות וחריגות, כמו מצב-הקורונה, יש צורך בהתחשבות ובגמישות לגבי קשיים שמתעוררים בקיום התחייבויות חוזיות. העיקרון הבסיסי בעניין זה הוא עיקרון תום הלב בביצוע חוזים, אשר לאורו ניתן לערוך התאמות ואיזונים, תוך התחשבות בנסיבות המיוחדות. הדברים אמורים במיוחד כעת, כשמדובר במגיפה עולמית ובכשל שוק נרחב. הטוב ביותר הוא, כמובן, שהצדדים לחוזה ינהלו משא ומתן ויגיעו בעצמם (או בעזרת מגשר) להסכמות על אופן ההתאמה של ביצוע החוזה לתנאים שנוצרו. אך בהעדר הסכמות כאלה מוסמך בית המשפט למצוא את נקודות האיזון וההתחשבות ולתת הוראות כיצד לבצע את החוזה וגם הוראות בדבר השבת סכומים ששולמו מראש, וכיוצ”ב. לדוגמה: שינוי בלוח הזמנים להשלמת עבודות בנייה או שיפוץ, או לאספקת סחורה (הפרופסורים פרידמן וכהן דימו את ההתחייבויות, במצב זה, ל”רדומות”, והן “יקיצו” בחלוף המניעה. ובמקרה שלנו: בחלוף מגבלות הקורונה).

יישום הדברים למקרים של אמיר ושל אורית: בשני המקרים מדובר בחוזה שכירות, שיש לבחנו על פי מטרתו העיקרית: האפשרות להשתמש במושכר למטרה שלשמה הושכר. במקרה של אמיר לא פגעה הקורונה כלל בשימושו במחסן המושכר, ועל כן אין סיבה לפטור אותו מתשלום דמי השכירות. לעומת זאת, במקרה של אורית גרמה הקורונה למניעה מוחלטת של האפשרות להשתמש בחנות. במקרה כזה פוטר חוק השכירות את אורית מתשלום דמי השכירות בתקופת המניעה. יש לציין שאם תימשך תקופת המניעה זמן רב, יהיה משכיר החנות רשאי לבטל את חוזה השכירות. על כל פנים, אורית לא תחוייב לשלם דמי שכירות עבור התקופה שבה לא יכלה להשתמש בחנות.

אלה שתי דוגמאות פשוטות, ב”שחור ולבן”, אך תקופת-הקורונה משופעת בקשיים ובהתלבטויות מורכבות יותר. בתקופה כזאת של מועקה וחוסר ודאות, הבה נאמץ חשיבה של גמישות והתאמות, חשיבה איך כן ניתן לפעול ולעשות, אולי רק בקירוב, ואולי בדרך שונה, אך אלה זמנים שאינם מתאימים לנוקשה ול”מוחלט”. האיזון, ההתאמה והגמישות הם היבטים של עיקרון חברתי מהותי ועמוק, שהתגלה במלוא כוחו בתקופת הקורונה, הלא הוא עיקרון הערבות ההדדית. מתחת לשכבות החיצוניות, בסופו של דבר כולנו תלויים בזה בזה וכולנו ערבים זה לזה, חייבים להתחשב זה בזה ולתת מקום זה לזה, כדי שכולנו כחברה נצליח ונשגשג.

לתשומת לב: הדברים ברשימה זו מובאים “בקווים כלליים” בלבד, ובשום פנים אין לראות בהם ייעוץ משפטי. עוד יש לזכור שבית משפט עשוי לפסוק באופן שונה מקו-המחשבה שהועלה ברשימה זו.