דיברנו כאן על פגיעות של לשון הרע בין אדם לחברו, ובאיזו קלות הן יכולות להיגרם. האם ניתן לחייב גם רשות שלטונית, או גוף שפועל מטעמה, בתשלום פיצויים לתושב בשל לשון הרע שהוציא עליו?
מר אוריאל תבע מחברת “הדס”, שפעלה בזמנו כחברת גבייה מטעם עיריית נתניה, פיצוי בגין לשון הרע, בשל כך שביצעה כנגדו פעולת גבייה בלתי חוקית, אשר ביצועה גרם לו ביזוי והשפלה בשכונת מגוריו.
תחילת הסיפור היא בעבירת חנייה שביצעה שרה, בתו של מר אוריאל, בשנת 2008, ולא שילמה את הקנס שהושת עליה. כעבור כשנה וחצי הגיע אל ביתו של אוריאל גובה מטעם חברת “הדס” ומסר לו התראה, שיבוצע עיקול בביתו על מנת לגבות את חובה של שרה. אוריאל מסר לגובה, ששרה נישאה עוד בשנת 2007, ומאז אינה מתגוררת בביתו שבנתניה, אלא ביישוב רכסים, והודיע לגובה על התנגדותו לעיקול רכוש בביתו בגין חוב של בתו הבוגרת, שאינה מתגוררת שם.
בשלב זה היה על חברת “הדס” לבדוק שוב את המידע שברשותה אודות כתובת מגוריה של הבת-החייבת, אך היא לא עשתה כן.
כעבור עשרה ימים, בשעת ערב, הגיעו לביתו של אוריאל שני גובים מטעם חברת “הדס” על מנת לעקל רכוש שלו לשם גביית החוב. אוריאל חזר על הסברו הקודם: ששרה נישאה עוד בשנת 2007, ומתגוררת ברכסים, אך לשווא. הגובים של “הדס” לא שעו להסבריו והחלו לפרק את המחשב שלו על מנת לעקלו. אוריאל התנגד לכך, ובתגובה איימו הגובים להזמין ניידת משטרה. מר אוריאל לא יכול היה לשאת את הבושה שבהגעת ניידת משטרה לביתו, כיוון שהוא משמש בתפקיד רב וראש “כולל” בשכונתו. על כן – כתב בתביעתו – “נאנסתי, בעוגמת נפש מרובה, לשלם חוב לא-לי, על מנת להציל את עצמי מבושה מרובה בקרב שכני ומכרי, באם תגיע ניידת חלילה לביתי, ואשר נוכחותה תהווה כתם תדמיתי על משפחתי”. מר אוריאל שילם, איפוא, תחת אילוץ, את החוב של בתו הבגירה, על מנת להימנע מבושת פנים.
חברת “הדס” טענה שכתובתה של שרה רשומה במרשם האוכלוסין בכתובת ביתו של אוריאל, אך במשפט הסתבר שכתובתה של שרה מעולם לא היתה רשומה שם. היתה לה אמנם כתובת קודמת בנתניה – שונה מזו של אביה – ואותה היא לא שינתה במרשם האוכלוסין, למרות שעברה להתגורר ברכסים. אולם כתובת מגוריה לא היתה רשומה במרשם בכתובת בית אביה, ולכן לא יכלה חברת “הדס” לבסס את פעולות הגבייה בביתו של מר אוריאל על הטענה כאילו שם רשומה כתובתה של שרה. אז טענה חברת “הדס” ששכרה חוקר פרטי, אשר איתר את מגוריה של שרה בבית אביה בנתניה, ועל כך הסתמכה כששלחה לשם את הגובים שלה. אולם “הדס” לא הגישה לבית המשפט עדות של אותו חוקר, על מנת שיסביר על מה ביסס את הממצא שלו, ששרה מתגוררת בבית אביה ולא ביישוב רכסים.
חברת “הדס” כשלה, איפוא, להוכיח שהיה לה בסיס מוצק די הצורך לבצע פעולות עיקול בביתו של אדם, אשר ברור שאינו החייב, שצריך לפרוע את החוב, ושאינו נושא באחריות לחוב של בתו. במיוחד חמור היה מחדלה של “הדס” בכך שלא בדקה פעם נוספת את המידע על מקום מגוריה של החייבת, לאחר שהגובה הראשון שמע מאוריאל שאינה מתגוררת בביתו, ובטרם שלחה “הדס” את שני הגובים לבצע עיקול פיזי של רכוש בבית.
ברור שאדם שמופעלים כנגדו אמצעי גבייה, ובמיוחד עיקול רכוש בביתו, חווה עוגמת נפש קשה ואף תחושה של בושה והשפלה בפני שכניו ומכריו. פגיעה כזאת, ללא בסיס חוקי, היא פגיעה בשמו הטוב של אדם, שזו תמצית העוולה של פרסום לשון הרע.
בפסיקה נקבע, למשל, שסירוב שיקים על ידי בנק ללא הצדקה חוקית, מהווה הוצאת לשון הרע כלפי לקוחת הבנק שהשיקים שלה סורבו. בפסק דין אחר חוייב המרכז לגביית קנסות, שהוא רשות של המדינה, בתשלום פיצוי בגין לשון הרע, בשל כך ששיגר הודעה לבנקים שבה מסר שחשבונו של התובע עוקל בגין חוב, כאשר לא היה בסיס חוקי לכך.
לסיכום: הצגת אדם כמי שאינו משלם את חובותיו, כשאין לכך בסיס חוקי, מהווה פרסום לשון הרע.
על רשויות השלטון מוטלת חובה מוגברת של תום לב כלפי האזרחים. חובה כזאת חלה גם על חברת “הדס” שפעלה כזרועה הארוכה של העירייה.
מר אוריאל זכה, איפוא, בתביעתו ונפסק לזכותו פיצוי בסך 15,000 ₪, נוסף על השבת הסכום ששילם לעירייה ואף הוצאות משפט.
