“המקומון רמת-גן גבעתיים” סיקר באהדה את פעילותו של ראש העיר. חלק מתושבי העיר לא שבעו נחת מראש עירם ופרסמו ברשתות החברתיות דברים בגנותו של אותו מקומון. לבסוף, הוקם גם עמוד פייסבוק שנקרא “גבעתיים מחרימה את המקומון”. זהות המנהלים של עמוד הפייסבוק אינה ידועה. בעמוד הפייסבוק פורסמו כנגד המקומון דברי לשון הרע (בין היתר, כונה המקומון “זיבלון”).
בני הזוג גלית ויואל שאול, שנמנו עם תושבי העיר המתנגדים לראש העיר, ביצעו מחשבון הפייסבוק שלהם פעולת “שיתוף” (share), לגבי אחד מהפרסומים המשמיצים בעמוד הפייסבוק, ופעולה של “לייק” (like) לגבי פרסום אחר בו. כתגובה, החליט
המקומון לתבוע מגלית ויואל פיצויים בגין פרסום לשון הרע. השניים התגוננו בטענה שפרסום לשון הרע לא נעשה על ידיהם אלא על ידי מנהלי עמוד הפייסבוק שפרסמו את דברי הדיבה. גלית ויואל רק “הדהדו” את הפרסום, באמצעות פעולות השיתוף וסימון ה-לייק, אך לטענתם, “הדהוד” כזה אינו בגדר “פרסום” לשון הרע, שרק הוא מהווה עילה לפיצויים לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ”ה – 1965. האם החוק מסכים?
“איזון זהיר” – חוק איסור לשון הרע
חוק איסור לשון הרע נחקק לפני 55 שנים. מכך, וודאי שהמחוקק דאז לא יכול היה להתייחס למציאות האינטרנטית של היום. יישום החוק לאורך השנים, תוך התאמה למציאות הדיגיטלית שמתפתחת במהירות, נעשה על ידי בתי המשפט, שצריכים לגשר על פער הדורות ולקבוע את אופן היישום של החוק כך שיהלום את המציאות העכשווית. עם זאת, האינטרסים הציבוריים המנוגדים, שביניהם צריך לאזן, לא השתנו. כאז כן עתה, יש צורך “באיזון זהיר בין הזכות לחופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב…” (מתוך פסק הדין של בית המשפט העליון).
ברור שפעולה ישירה של פרסום “פוסט” או “סטטוס” בפייסבוק מהווה “פרסום” לצורך חוק איסור לשון הרע; כלומר: אם תוכן הפוסט או הסטטוס הוא בגדר לשון הרע, אזי יסוד ה”פרסום” שנדרש כדי לזכות את הנפגע בפיצוי, מתקיים באמצעות פרסום ישיר של הדברים בפייסבוק.
אך מה הדין כשאין מדובר במי שפרסם את הסטטוס או הפוסט שמכיל לשון הרע, אלא רק “שיתף” אותו או עשה לו “לייק”? האם גם הוא יצטרך לפצות את הנפגע מלשון הרע שפורסמה בפוסט או בסטטוס שכתב אדם אחר?
שיתפת, שילמת – “לייק” ו”שיתוף” מבחינה משפטית
לשאלה זו יש כמובן חשיבות חברתית וערכית רבה. התקשורת ברשתות החברתיות היא כידוע נרחבת מאד ומתאפיינת בחירות להביע דעות רבות ומגוונות ולשתף בתכנים רבים, לטוב ולרע. בפסק הדין של בית המשפט העליון צוין שהרשתות החברתיות “הפכו להיות זירה מרכזית של מידע ודעות, מעין “כיכר העיר” מודרנית”, וכי “הן הפלטפורמה הנגישה ביותר למימוש הזכויות הללו”, שהן “חופש הביטוי והשיח החופשי של הציבור הרחב”. על כן יש חשיבות רבה ל”קיום מרחב אינטרנטי פתוח שבו משתמשים יכולים לממש את זכותם לחופש הביטוי”… (מתוך פסק דינו של בית המשפט העליון).
אם נרחיב את גדר האחריות המשפטית לפרסום לשון הרע – שמשמעה חיוב בפיצויים לנפגע, ויכולה להיות לה גם השלכה פלילית – ונחיל אותה לא רק על המפרסם שכתב את הדברים, אלא גם על מי שרק “הדהד” אותם, על ידי “שיתוף” או “לייק”, האם לא תהיה בכך התערבות מחמירה ובלתי מאוזנת בחופש הביטוי, שמתעלמת מהמציאות של התקשורת ברשתות החברתיות?
בית משפט השלום סבר שיש לשמר את חופש הביטוי ברשת ולהותיר את “הדהוד” הפרסום (על ידי שיתוף או לייק), מחוץ לגדר האחריות לפי חוק איסור לשון הרע. על כן פסק ש”הדהוד” בלבד אינו מהווה “פרסום”, כנדרש בחוק, אלא רק הפרסום הישיר של דברי הדיבה. בהתאם, דחה בית משפט השלום את התביעה כנגד גלית ויואל. המקומון לא השלים עם תוצאה זו וערער על פסק הדין. עמדתו של המקומון התקבלה באופן חלקי בבית המשפט המחוזי, ובהמשך גם בבית המשפט העליון.
בשל חשיבותה של הסוגייה ביקש בית המשפט את חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. היועץ הכריע במחלוקת בעמדת-ביניים: שפעולת “שיתוף” ברשת חברתית תיחשב “פרסום” ותחייב את המשתף באחריות לפרסום לשון הרע, ואילו פעולת “לייק” לא תיחשב “פרסום” כזה. כך פסקו בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון.
הנימוק להבחנה בין שיתוף לבין לייק: פעולת השיתוף יוצרת מעין עותק נוסף של הפרסום הפוגע ותורמת באופן אקטיבי להפצה נוספת שלו. המשתף מתכוון לייעד את הפרסום לאחרים. לעיתים דווקא השיתוף, יותר מהפרסום המקורי, הוא שהופך את התוכן ל”ויראלי”. לעומת זאת, פעולת ה”לייק” אינה יוצרת הפצה נוספת כזאת. מי שמסתפק ב”לייק” מביע בכך את עמדתו בעד הפרסום, אך אינו פועל על מנת לייעד אותו לאחרים.
זו הבחנה די דקה, כיוון שלעיתים די בפעולת “לייק” כדי לגרום לכך שהאלגוריתם של הרשת החברתית מוביל לעדכון של משתמשים נוספים לגבי התוכן של אותו פרסום של לשון הרע, גם מבלי שעושה ה”לייק” התכוון לכך. כלומר, גם מי שרק עושה “לייק” לפרסום הפוגע תורם בכך להפצתו ברשת. אולם היועץ המשפטי לממשלה, ובתי המשפט בעקבותיו, סברו שהטלת אחריות משפטית בשל סימון “לייק” בלבד חורגת מהאיזון הנכון בין הזכות לחופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, ולכן הציבו את גבול האחריות בפעולת ה”שיתוף”.
האם ה”משתף” הוא משתף פעולה?
הרחבת מעגל האחראים לפרסום לשון הרע, על ידי הכללת ה”משתף”, מעוררת מספר בעיות.
למשל, כאשר המפרסם המקורי אינו ידוע – וכך קרה במקרה שלנו, כיוון שמנהלי עמוד הפייסבוק, שביצעו את הפרסום המקורי, נותרו עלומים – ויש מאות או אלפי משתמשים שרק שיתפו את הפרסום. הניזוק לא יוכל להגיש תביעה כנגד כל אותם “משתפים”. כנגד מי מהם יבחר להגיש את תביעתו? האם יוכלו הנתבעים להתגונן בטענה שהתביעה “בררנית”, כיוון שיש עוד מאות ואלפים ששיתפו את הפרסום של לשון הרע, ואין הבדל בין המשתפים אשר יצדיק לתבוע רק אותם ולא את כל האחרים?
בעיה נוספת, חמורה יותר: תביעות השתקה שמוגשות על ידי גורמים בעלי כוח כלכלי או פוליטי (או שניהם), על מנת להפחיד ו”לצנן” דברי ביקורת או התבטאות לגיטימית. גורמים כאלה הם בעלי אמצעים שיכולים לגרור את הנתבע בתביעת לשון הרע להליך משפטי ממושך ויקר מאד, שאנשים רבים מן השורה אינם יכולים לממן. תארו לעצמכם משתמש “רגיל” ברשת, כל אחד מאיתנו, שבסך הכל קרא יום אחד בפייסבוק כתבה עיתונאית או פרסום אחר, שמצא חן בעיניו, וכהרף עין, באופן אקראי וללא מחשבה יתרה, ביצע “שיתוף” של הכתבה עם חברים ושכח בכלל שעשה כן. כעבור זמן מה מגיע לביתו שליח עם כתב תביעה ענק, על סכום דמיוני, ובבת אחת מתהפכים חייו, כיוון שהעלות של התגוננות מפני תביעה כזאת אף היא דמיונית. כך, סכום התביעה שהוגשה כנגד גלית ויואל עמד על סך 640,000 ₪! בסופו של דבר הם חוייבו ב- 5,000 ₪ בלבד, תודות להסכמות שהושגו עם המקומון התובע, אך לשם השגת ההסכמות הללו נזקקו גלית ויואל לייצוג על ידי עורכי דין מהשורה הראשונה. למכה הכלכלית שבתביעה כזאת יש להוסיף את החרדה, המועקה ועוגמת הנפש שבעצם ההיגררות למעורבות בהליך משפטי, שכלל לא העלית על דעתך. לאדם מן השורה זו מכה בעוצמה של תאונה.
גלית ויואל טענו שראיית “שיתוף” בפייסבוק כ”פרסום” לשון הרע תחשוף ציבור רחב של משתמשים ברשת, בטווח נרחב של גילאים ודעות, לתביעות משפטיות בגין פעולה שנעשית בחיי היום-יום בהיסח הדעת ובאופן אקראי. הדבר אופייני, למשל, לשיתוף של כתבות עיתונאיות, שנעשה כדבר שבשגרה.
עוד טענו גלית ויואל שבמקרה שלהם יש בתביעה כנגדם השתקה של ביקורת ציבורית, בניגוד לעיקרון חופש הביטוי. עוד הצביעו על פערי הכוחות בינם לבין המקומון, אשר מעצימים את החשש מפני פגיעה בחופש הביטוי על ידי בעלי כוח והשפעה. השניים טענו שהמקרה שלהם ממחיש את החששות מפני פגיעה בלתי מידתית בחופש הביטוי, אם פעולת ה”שיתוף” ברשת תיקבע כ”פרסום” וכך תוכנס לתחום האחריות על פי חוק איסור לשון הרע.
בית המשפט דן בהרחבה בחששות הללו ומצא שניתן לתת להם מענה במספר דרכים: דרך אחת היא יישום ליברלי של ההוראות שבחוק לשון הרע, שמעניקות הגנה מפני תביעה על פיו. למשל: הגנת “אמת דיברתי”. כאשר הנתבע הוא רק “משתף”, ולא יוצר הפרסום המקורי, לא תידרש ממנו אותה רמה גבוהה של בדיקת האמיתות של דברי הדיבה שבפרסום, כפי שנדרשת מיוצר הפרסום. הגנה אפשרית נוספת: מידת תום הלב שבפעולת השיתוף. שיקול נוסף שעשוי לסייע ל”משתף”: מידת העניין הציבורי שבסוגייה. אולי ניתן יהיה לקבוע שמשקלו של העניין הציבורי היה כה רב, עד כי חלה על ה”משתף” “חובה חוקית, מוסרית או חברתית” לבצע את השיתוף. דרך-הגנה נוספת שאולי תעמוד ל”משתף” היא: מניעת שימוש לרעה בהליכי המשפט. יש לבית המשפט סמכות לדחות תביעה, אם הוגשה תוך שימוש לרעה בהליכי המשפט, אך המקרים שבהם אמנם ידחה בית המשפט תביעה מטעם זה הם נדירים מאד. אם לא הצליח ה”משתף” להביא לדחיית התביעה נגדו באמצעות אחת מדרכי ההגנה הללו, אולי יוכל להסתייע בהוראות החוק שמאפשרות להפחית את סכום הפיצויים שיושת עליו, בהתחשב ב”נסיבות מקילות” שונות.
בית המשפט העליון מביע תקווה שאמצעי ההגנה הללו יאפשרו גיבוש של איזון נכון, לגבי תביעות לשון הרע כנגד “משתפים” בלבד ברשת, כיוון ש”חשוב וחיוני שהרשתות החברתיות יישארו מקום תוסס שכולל הבעת דעות מגוונות, מחאות, ויכוחים חריפים וביקורות נוקבות – וזאת גם על ידי הפצתן של כל אלו באמצעות פעולת השיתוף”.
אולם בית המשפט מציין שהצלחתם של אמצעי ההגנה הללו אינה מובטחת, ועד שיתגבש האיזון הדרוש בין האינטרסים הנוגדים – סוגייה שמצויה כעת, בארץ וגם בעולם, במצב דינמי – עלולה הכנסתם של ה”משתפים” אל גדר האחריות לפי חוק לשון הרע ליצור “אפקט מצנן” לגבי חופש הביטוי ברשתות החברתיות. מההיבט המעשי, יש לזכור גם – כפי שצוין קודם – שהעלאת כל ההגנות הללו במסגרת ההליך המשפטי, והמיקסום שלהן לפני בית המשפט, כרוכים בעלות כספית גבוהה, שמרבית האנשים אינם יכולים לשאת בה.אמור מעתה: אם ראית ברשת פרסום ביקורתי, חריף, מדליק, וממש קולע, שעלול להיות “לשון הרע”, ו”החליק” לך “לייק” – ניחא; אך אם חצית את קו-האחריות והחלטת לשתף את הפרסום – קח בחשבון אפשרות של תביעה שתתקשה להתמודד עימה.
האם אנו מתקדמים לעבר מציאות בה נצטרך יועץ משפטי צמוד לפני שנבצע פעולת “שיתוף” ברשת? ימים יגידו.
מאמר זה נכתב ע”י עו”ד ונוטריון יעל קלוגמן, שופטת בדימוס ומובילת משרד עורכי הדין קלוגמן.
